בנם של דבורה ומרדכי. נולד ביום ב' בכסלו תשי"א (11.11.1950) בפתח תקווה. בן זקונים להורים ניצולי השואה, אח של אריה.

יוסי גדל בפתח תקווה, למד לימודי יסודי בבית ספר באזור מגוריו והמשיך ללימודי תיכון במגמת כימיה בבית הספר החקלאי "עירון" בחדרה בתנאי פנימייה, שם חבר לאחיו אריה. השניים נהגו להשתובב ולבלות יחד, נהנו מביקור הוריהם מדי שבת.

היה נער חייכן וכובש, ולו עיניים כחולות. שופע כריזמה וקסם אישי, עצמאי ואיתן בדעותיו. חברותי, אהב לבלות עם חבריו ללימודים, לטייל ולעבוד בפלחה וברפת.

בשנת 1969 התגייס לצה"ל והתנדב לשירות בחיל הים, בשייטת 13. היה נחוש ומלא מוטיבציה וסיים את מסלול ההכשרה המפרך והארוך כלוחם שייטת, הסב למשפחתו גאווה רבה. במסגרת השירות, בשייטת וביחידת הצוללים 707, צלל פעמים רבות בנחל הקישון.

בהיר וחד מחשבה, מלא ביטחון עצמי ותעוזה, פעל מתוך תחושת שליחות וחיבור עמוק ושורשי למולדת. בלט בקרב חבריו לשירות, ממוקד מטרה, דבק במשימה והפגין חוסן פיזי ונפשי לצד אינטליגנציה רגשית גבוהה. תיאר אותו יובל חברו: "עלם יפה תואר וחוט של חן היה משוך עליו. תנועותיו, דיבורו, מעשיו, מלאי חן היו, וכאשר רצית להעיר לו – ליוסי, על דבר מה, נמצאת נבוך, מפויס וסולח, לא עמד לך הכוח לעמוד בפני הקסם האישי שפרץ ונבע ממנו".

מזגו הנעים, רוח הנעורים והשובבות שאפיינו אותו לצד רגישותו יוצאת הדופן לאחר תרמו להיותו אהוד מאוד בקרב חבריו ליחידה. כתב יובל: "הייתה לך הילה סביבך... היכולת שלך לדעת לדרבן, לתת מילה טובה ולגייס כוחות בעיתות משבר וקושי אפיינו אותך והיו חלק דומיננטי באישיותך. היית אמיץ, נכון להסתער, תמיד רץ קדימה, מוכן למשימה הבאה. פטריוט ישראלי במובן היפה והאמיתי של המילה".

במהלך שירותו הסדיר ובשירות קבע השתתף במבצעים רבים של היחידה ולחם במלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973.

במקביל לשירותו הצבאי, הקים זוגיות אוהבת עם רותי. השניים הכירו בזמן שלמדו יחד בתיכון "עירון" בחדרה ומאז לא נפרדו. סיפרה רותי: "יוסי היה נער מאוד אמיץ, לא עשה חשבון לאף אחד. הוא הגיע לביתי, הציג את עצמו לאבי ומאז היינו יחד... בשבתות שלא בילה עם משפחתו שהה בביתי, נהנה מאוד מהאוכל שבישלה אימי". השניים נישאו בשנת 1973, חלקו קשר עמוק ואוהב. היה בן זוג דואג חם ומפרגן, האמין בהגשמה עצמית ושימש לרותי ככוח מניע ותומך בעשייתה.

בסמוך לסיום מלחמת יום הכיפורים השתחרר מצה"ל בדרגת סמל ראשון והתגייס לשירות המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. כישוריו המעולים וקסמו האישי סייעו לו להצטיין בתפקידו, במסגרתו יצא לשליחויות באירופה למספר שנים. בעבודתו בארץ נטל חלק, בין היתר, בהעלאת יהודי אתיופיה.

במקביל לבניית קריירה ביטחונית, השלים לימודי תואר ראשון בהיסטוריה ובמדעי המדינה. נהנה לחקור ולהעמיק את ידיעותיו, סקרן מאוד. "איש של ניגודים חריפים שהפכו אותו לייחודי" תיארה אותו רותי.

במרוצת השנים נולדו לזוג שלושה ילדים – ליהיא, עמרי וגילי. היה איש משפחה מסור ואב מדהים, קשוב ונוכח מאוד בחיי ילדיו. שימש כעמוד התווך של המשפחה והיה מורה דרך לכולם, אישיותו דומיננטית וממגנטת. "הייתה לו יכולת לראות בצורה אבסולוטית את מי שעומד מולו ולחוות אותו באופן מלא" סיפרו אוהביו.

משפחתו הייתה גאוותו והמקור לאושרו והוא נהג להפציע במקומות שונים ברחבי העולם, כדי לראות את ילדיו השוהים בחופשה או בטיול ולוודא שהם בסדר. בני הבית סיפרו בחיוך שהורגלו לשפה צבאית טיפוסית שאפיינה אותו, "הכול קצר ומדויק, שפה הבנויה מקודים", והוסיפו כי הקידוש בערבי שבת הסתיים תמיד באמירה הקבועה - "שלא נשתה מי ים" המזוהה עם השייטת, וכי זו מסורת שהנהיג יוסי ומלווה את המשפחה מראשית הדרך.

קשריו עם הוריו היו מצוינים, הוא נהג לבקרם לעיתים תכופות, דאג וסייע להם בכל דבר ועניין. כן, היה מעורב עד מאוד בחייו של אחיו אריה, השניים ניהלו שיחות טלפון יומיות והקפידו להיפגש תדיר. "הם היו מאוד גאים האחד בשני, בלתי נפרדים" תיארה רותי וסיפרה כי גם עם משפחתה שלה חלק קשר חם ואוהב.

בזמנו הפנוי נהנה לקרוא, לשמוע מוזיקה ולהשתתף בערבי שירה. אהב לבלות בים, לאכול ולטייל. איש של קידמה וטכנולוגיה, נהג לפרק ולהרכיב מוצרים שונים כדי ללמוד אותם, לבנות דברים בעצמו, חוקר ומעמיק.

קשריו עם חבריו ליחידה ולמשרד הביטחון, שבפיהם זכה לכינוי – "חוזליטו", היו משמעותיים במיוחד עבורו. הוא הוקיר את החברות האמיצה, יזם מפגשים מדי חודש והקפיד על שמירת קשר רציף.

לימים היה לסב גאה לשלושה נכדים עימם בילה זמן איכות במשחק ובלמידה. בין היתר השתתף בפעילות בית הספר של אחת מנכדותיו והעביר הרצאה בנושא השואה, בדבריו ניכרה גאוותו בהוריו ובסיפור גבורתם. סיפר חברו יצקו: "יוסי הקשוח הסגור, שגם בפני עצמו לא פתח את סגור ליבו, נמס עת סיפר על ילדיו ונכדיו. פתאום הפך לפטפטן, עיני התכלת החודרות התרחבו והפכו לרכות. ריכוז אדיר של גאווה ונחת".

בשנת 2010 חלה במחלה קשה והחל לעבור טיפולים למיגורה. האופטימיות הטבועה בו ונחישותו להחלים ולהמשיך לחיות את חייו באופן מלא סייעו לו להתמודד עם מכאובי המחלה, ומיד כהתאפשר לו שב לטייל ברחבי העולם, צובר חוויות וזיכרונות.

יוסי ראה בכל הזדמנות עת למפגש חברים ולחגיגה של יחד, ואת יום הולדתו השישים ושתיים חגג במשותף עם ארבעה מחבריו הקרובים, מוקף בחום ואהבה.

בשנת 2012 חלה בשנית, וטופל בביתו מלווה במשפחתו האוהבת ובחבריו הטובים.

יוסי זיו (זייף) נפטר ביום ט"ז באדר תשע"ג (25.2.2013). בן שישים ושתיים בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בני ציון. הותיר אחריו אישה, שתי בנות ובן, נכדים ואח.

בני משפחתו הפיקו לזכרו שירון עם שירים שאהב במיוחד ולצידם שיבצו תמונות שלו לצד אוהביו. כן הפיקו חוברת ובה איגדו תמונות ודברים שנכתבו לזכרו, בעמוד הפותח מופיעה תמונתו לצד הכיתוב - "איש משפחה אהוב ומסור. בעל, אבא, סבא, חבר נאמן אהוב על כולם. לוחם גדול עד הרגע האחרון".

בחוברת ניתן למצוא את מילותיו של חברו יובל: "יוסי מנוח? מי ואיזה בר דעת יכול להצמיד יחד שתי מילים אלה? מי יכול לומר אותן באותו משפט? הן לא תמצא שני הפכים הרחוקים זה מזה. תוסס היה, תמיד בכל מעשיו, תוסס ומתסיס. כולו חן ועיניים יפות וכחולות. כולו זיו וניע וכספית. כולו חיוך, חיוך שאף אחד לא יכול לעמוד בפניו...

אצה לך הדרך, יד הגורל השיגה אותך מוקדם מהצפוי ואנו, חבריך ומשפחתך נזכרים בך, ממלמלים בדמעה כבושה כמה אהבנו אותך. עתה נותר רק הזיכרון. זיכרון מאיר, מלא זיו אך מכאיב עד מאוד".

יצקו חברו כתב: "יוסי הוא תבנית ארץ מולדתו: מחוספס, קשה, עקשן ורגיש. ציני ליברל ואוהב ספר... זאב בודד בצד היותו אוהב אֶנוש, וכשהוא חבר - הוא חבר ללא סייג. כל אחד יזכור את ה- 'יוסי' שלו. אני אזכור את הוויכוחים המרים, השתיקות, את הארוחות, הטיולים... מיוחד היית. אהבנו אותך איש יקר ואהוב... המשפט אמנם נדוש אבל כל כך נכון – 'חבר אתה כבר חסר'".

יוסי מונצח באנדרטה לזכר חללי בית הספר החקלאי "עירון" בחדרה בו למד.